Up The Wall

Guy Zagursky

Up The Wall, a new exhibition by Guy Zagursky, was born out of the pragmatic need to hang sculptures on the wall to clear the studio floor. The need to climb up the walls was a result of a physical necessity which soon became a transposition, an almost complete change in thinking of space, or if you like an obsessive-compulsive disorder.
Nothing should touch the floor anymore. Except for a very few exceptions, everything climbed up the walls. This is a sculptural installation disguised as a painting exhibition that is intended be experienced as a visual operetta.
An experience that invites the viewer to wander among dozens of colourful carvings, figurines, and texts that have been put together into a spectacular conceptual collage, which at the same time is largely decadent.

Eight modules are placed in the space and resemble an abstraction of room walls. Bed, lintel, window, door. On them hangs the bulk of the artworks like musical boxes meant to be “listened to” like  ambiance  music. These boxes act as the base units of the exhibition  and function both as independent sculptures and large scale racks for various ideograms to hang on.

Each one of the floating wall modules represents an independent assertion with its own disposition. The placement of each unit, relative to the others, allows the entire space to be experienced as one composition.
The boxes shift on the manipulated diapason ranging between comical notes through to an expressive staccato in an (of course unsuccessful) attempt to indicate transcendent truths. The result is deliberately easy to “listen to” and almost always pleasing.

As with the embroidery works on iron, the asynchronicity between the triviality of the subject matter and the extent of work and skills required to produce the piece is salient. Zagursky’s characteristic playfulness in the use of remnants of living materials is expressed here in its carnival form.

In the sense of complete abolition of hierarchies, the artist undermines the balance of power between the various elements in space. In other words, Zagursky does away with the relative “importance” the viewer’s subconsciously assigns to one element vs. another. Sculpture-painting, high-low, local-universal, serious-humorous, finished-unfinished. The grave and solemn become cartoons and caricatures, and a simplistic remark is engraved and constituted in rough material. It may appear that the materiality is the substance at its entirety in the exhibition, however the conceptual approach is conveyed in the composition of all the images together. A composition which is admittedly inspired by improvised jazz music.

Zagursky throws away the traditional technique of hierarchical proportion by giving the mundane, the banal, and the invisible the centre stage. Unlike Duchamp who adamantly asserted that he wanted to “de-deify” the artist through his use of readymade objects, Zagursky glorifies the object and the craft at the expense of the subject.

In his mischievous ways, Zagursky dares us to reflect on our relationship with art and how we wish to perceive it.He plays with material in a way a Jazz musician plays his instrument. He challenges the viewer to move away from the materials he uses, his skills, and craftsmanship through a conceptual expression of the whole akin a composition inspired by a freely improvised jazz melody. Zagursky’s exhibition insists on remaining devoid of a clear ideological backbone other than the principled decision to produce an associative sequence open to interpretation and visually delightful.

מטפס על הקירות היא תערוכה שנולדה מתוך צורך פרגמטי לתלות פסלים על הקיר על מנת לפנות את רצפת הסטודיו. ההכרח הפיזי הפך במהרה לטרנספוזיציה: שינוי מוחלט במחשבה על חלל, או אם תרצו הפרעה טורדנית-כפייתית: לשום דבר אסור לגעת ברצפה, למעט כמה יוצאים מן הכלל, הכל מטפס על הקירות. זהו מיצב פיסולי שהתחפש לתערוכת ציור, שניתן לחוות אותו כמו אופרטה ויזואלית. הצופה מוזמן/ת לשוטט בין עשרות עבודות גילוף צבעוניות, פסלים ושברי טקסטים שחברו יחד לקולאז’ רעיוני דקדנטי.

בחלל מוצבים שמונה תיבות תצוגה המסמנים קירות של חדר, מיטה, משקוף, חלון, ודלת. העבודות תלויות עליהם בתפזורת משל היו תיבות מוזיקליות שיש להאזין להן, כעין מוסיקת אווירה. אלה הן יחידות המידה הבסיסיות בתערוכה המתפקדות כמו פסלים עצמאיים או קולבים גדולים לכל הפרטים שתלויים עליהם. כל אחד מהקירות הוא היגד אוטונומי בעל אופי שונה, אבל אופן ההצבה מאפשר לחוות את החלל כולו כקומפוזיציה אחת.

התיבות נעות על המנעד המניפולטיבי שבין הערות קומיות בחומר לבין סטקטו אקספרסיבי המנסה (כמובן ללא שום סיכוי) להצביע על אמיתות טרנסנדנטיות. התוצאה במכוון נוחה להאזנה וכמעט תמיד מענגת.
כמו בגוף העבודות הקודם שכלל עבודות רקמה על ברזל, גם כאן בולטת חוסר הסימטריה בין הדימוי המגחיך או הטקסט המינורי לבין כמות העבודה והיכולות המקצועיות שנדרשו על מנת לייצר אותו. המשחקיות המאפיינת את עבודתו של זגורסקי, כמו גם השימוש שלו בשאריות של חומרי חיים כאסטרטגיה אמנותית, באים כאן לידי ביטוי בצורה קרנבלסקית, במובן של ביטול מוחלט של היררכיות וערעור על יחסי הכוחות בין האלמנטים השונים בחלל: פסל-ציור, גבוה-נמוך, מקומי-אוניברסלי, רציני- מבודח, גמור-לא גמור.

המסורתי וחמור הסבר הופכים לקריקטורה, והערת אגב שולית מקבלת ביטוי משמעותי בחומר. גם אם לפעמים נדמה שהחומר הוא התכלית הסופית של המכלול, הגישה הרעיונית מתבטאת באופן ההצבה של כל הדימויים יחד. הקומפוזיציה, אשר במובנים רבים שואבת השראה מנגינת ג’אז לא מכופתרת ומלאת שמחת חיים, מתעקשת להישאר נטולת עמוד שדרה רעיוני מובהק, למעט ההחלטה העקרונית לייצר רצף אסוציאטיבי פתוח לפרשנות ומסקרן מבחינה חזותית.