| עוצם עין אחת
אריה טבול בחלב
אריה טבול בחלב
רשמים מביקור בתערוכות החדשות של גיא זגורסקי, “מטפס על הקירות”, ורון אסולין, “המעלית והנוכל”
עוזי צור
פורסם ב-14:03
גיא זגורסקי, “מטפס על הקירות” ,אלפסי 20, תל אביב
בחצר אחורית ברחוב אלפסי, לא הרחק מממגורות טחנת הקמח הכבירות והיונים המחוללות סביבן במחזוריות אין סופית, בחלל ששימש למלאכה זעירה כלשהי, מארחת מירב קטרי את תערוכתו המופלאה של גיא זגורסקי. מעשי האירוח של קטרי בחללים אלטרנטיביים (לצד חללים קואופרטיביים של אמנים) הם חלק מתהליך הכרחי לאמנים הישראלים למלא את החסר במקומות תצוגה ליצירתם. המצב מתסכל במיוחד לאמנים פסלים כגיא זגורסקי, שיצירתם זקוקה למקום רחב יותר.
כך כל המאסה של יצירתו של זגורסקי מהשנה האחרונה עברה מהסטודיו אל התערוכה הזאת באופן שגיבש את גוש העבודות לתצוגה קוהרנטית, שהיא גם הרבה מעבר לסך כל מרכיביה. לביקור בתערוכה יש ממד לימודי במובן החווייתי, כמסע התנסות אל פנים האמנות של זגורסקי ואל מקורות ההשפעה שמהם הוא יונק, ואת הכל עוטף משהו אישי, אינטימי וביוגרפי, שלא ניכר עד כמה שזכור לי בתערוכותיו הקודמות, ומעניק לתערוכה הנוכחית לחלוחית רגשית מפתיעה.
זגורסקי הוא קודם כל פסל, או ליתר דיוק חרש עץ בעל כשרון פלסטי נדיר להפיק מהעץ את החיים החבויים בו, והתערוכה הזאת היא שיר הלל לכישרון הזה שלו, כשנימה של הומור חכם נמהל עת רצינות־יתר. ומכיוון שאין התחלה או סוף מוגדרים בתצוגה, אתחיל את השיטוט שלי בתערוכה בעבודה המחברת את תבונת הכפיים וההומור וגם את האופן שבו הדימוי המפוסל התלת־ממדי חומק אל הציורי ובחזרה כמצב קיומי, והמלה הכתובה מחשקת אותם ומובילה אל הקשר חיצוני אירוני או אישי. זהו תבליט יפהפה ואקספרסיבי של ראש אריה בגודל טבעי, אריה האריות, מגולף מלוח עץ בהיר. חלקו העליון מצופה בשכבת לכה עבה אך חלקו התחתון הוא נטבל עד לקו האמצע בצבע לבן שמנוני ומבריק, חלבי, וכאן מתרחש המעבר מפיסול לציור ובחזרה. לאורך השוליים מימין נחתכו מלוח העץ אותיות המלה milksop, המרמזת על גיבור לכאורה המתמוסס ברגע שהוטבל בחלב, צריך להתמודד עם פחדיו.
מלוח עץ אחר ברא זגורסקי מפת תבליט קוסמית הממפה פני כוכב או פלנטה, ואדוות התנועה הגלית המופקת מפסגות הרכסים היא סימטרית ומופשטת כאחת, ומורכבת ממעשה הפיסול אך גם ממרבד העיניים של העץ הגולמי. זו יצירה המתקיימת במקביל ברובד החומרי המוחשי, הפיסולי, אך גם ברובד המתעתע הכמו־דיגיטלי.
אחד התאים בתערוכה מדופן חלקית באחוריו בלוח עץ שלאורכו שירטט זגורסקי שני משולשים ורודים (יופיו של הניגוד שהוא יוצר שוב ושוב בין העץ הגולמי לעץ הצבוע), מהשוליים אל האמצע, כשבנקודת המגוז של שניהם מוטבע לוח עץ מלבני ועליו מוצמד הציור “מקור העולם” של גוסטב קורבה, ופות (נקודת המגוז המוחלטת) נגלה מתחת לשכבה ענברית של לכה ומבין שפתיים של טחב כהה: עבודה המעלה באוב את מיצבו הסוריאליסטי המציצני של מרסל דושאן, “נתון”.
המאגי שבמבט מקרוב מתגלה מסדר של ג’יפי צעצוע שעברו תהליך של כליה מואצת; או במין מגן שבטי או גלשן חריג עשוי עץ מפוספס כברקוד, שמשלמותו החלקה הבוהקת צומחים זיזים מעוגלים וחדים, כהים ובהירים, כאורגניזם מהונדס של סימטריות שהופרה בנגיעה של יופי חריג, והלוגו של “איקאה” מוטבע בבשרו המפוספס.
זגורסקי הוא קודם כל פסל, חרש עץ בעל כשרון פלסטי נדיר להפיק מהעץ את החיים החבויים בו, והתערוכה הזאת היא שיר הלל לכישרון הזה שלו, כשנימה של הומור חכם נמהלת בה ומונעת רצינות־יתר
זהו מסע חלקי בעושר תערוכתו של זגורסקי, שבתום השהות בה יש תחושה שהיא יכולה להמשיך ולהתרבות עוד ועוד בתוך עצמה או בזיכרונו ודמיונו של המבקר